ברוך הבא אורח,
 
 
בתי הכנסת של עדת בני קוצ'ין / יוסי אורן - חלק ב

בתי הכנסת של עדת בני קוצ'ין / יוסי אורן - חלק ב'

במחוז קוצ'ין עמדו על תילם בתקופה האחרונה, שמונה בתי כנסת גדולים ומפוארים. בעיר קוצ'ין עצמה, עמדו שלושה בתי כנסת, בית כנסת "קדומבאגום", בית כנסת "טקמבאגום" ובית כנסת "פרדסי", כמו כן בעיר ארנקולם עמדו שני בתי כנסת, בעיירה פארור - בית כנסת אחד, בעיירה - מאלה בית כנסת אחד, ובעיירה צ'נמנגלאם - בית כנסת אחד.

הפרוש המילולי של בתי הכנסת בעיר קוצ'ין: "קדומבאגום", "טקמבאגום" הינו הצד הדרומי והצד הצפוני של הנהר, בתי הכנסת בקוצ'ין מילאו שלושה תפקידים מרכזיים והם:
1. בית הקהילה: נכסי כל ההקדש של הקהילה התנהלו במסגרת ציבורית, מעין עמותה, כפי שאנו מכירים היום, עם סמכות ציבורית ומשפטית רחבה, ואחריות של כל הנכסים המשותפים על פי החוק המקומי. כל חבר בקהילה היה זכאי ליהנות מהשירותים שניתנו על ידי העמותה. ראוי לציין שבמידה ונתגלעו חילוקי דעות בין היהודים בענייני רכוש וכדומה, הכול היה בא לברור על פי ההלכה היהודית, ובהרבה מקרים גם שופטי בתי הדין ההודים, ציטטו בפסקי הדין מובאות מן התלמוד, הרמב"ם, והשולחן הערוך.

2. עדה: מסגרת חברתית, דתית, שבראשה עמדו זקני העדה. הקהילה נקראה: "יוגם", והיחיד בקהילה נקרא: "יוגקרן". בראש הקהילה עמד הזקן הראשי, הקשיש מכל מכול יחידי בתי הכנסת, ובתפקיד זה עמד עד יום מותו. על ידי הזקן מונו "הנאמנים" [קאיקרן] והם אלו שניהלו בפועל את רכוש בית הכנסת. מספר "הנאמנים" היה בדרך כלל משלושה עד שבעה חברים. הנאמנים היו חייבים לנהל ספרי חשבונות: חשבון הוצאות והכנסות יום יומי, ולפחות פעמיים בשנה נמסר דו"ח לקהילה, לפני פסח ולפני ראש השנה, והיחידים בקהילה היו צריכים לאשר את המאזנים. אחת לשנתיים או לשלוש שנים,בוחרים מחדש "נאמנים" לניהול תקופה חדשה נוספת. האסיפות הכלליות נעשו בבית הכנסת במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית (לפני שיר למעלות, והקדיש של עלינו לשבח) לעיתים בני הקהילה היו ממנים "נאמן" גוי, דבר שנבע אחדות והסכמה של בני הקהילה באשר למינוי הנאמנים. באשר לזכות הבחירה של נאמנים,הדבר היה ברור שרק מי שנחשב כחבר בקהילה ("גנמי") רשאי לבחור, ואורחים או דיירי הסביבה אשר פוקדים לעיתים את בית הכנסת, אינם רשאים לבחור או להיבחר. במסגרת השירותים שסיפק בית הכנסת הייתה מסגרת של עזרה לנזקקים ומעוטי יכולת, במיוחד לפני החגים קרי: פסח וראש השנה, בהם חולקו סכומי כסף נכבדים, וזאת צריך לדעת, שכספים אלו ניתנו לחרי הקהילה בלבד ואפילו אורחים נכבדים אשר תרמו לבית הכנסת כל השנה, לא זכו להיכלל בהטבה הנ"ל, דבר אשר גרם במשך השנים להרבה ריב ומדון בין חברי הקהילה. כמו כן הרבה עניינים אישיים וחברתיים נדונו באסיפה הכללית, לעיתים הופיעו בפני זקני העדה אף גויים הן גברים והן נשים לדון כנגד היהודים. סדר פסקי הדין היה כך: זקן העדה מכריז על ההחלטה, לאחר שהתייעץ עם זקנים נוספים, ועם "הנאמנים" של הקהילה. בין יתר פסקי הדין ניתן למצוא פסקי דין יהודיים מובהקים כדוגמת קנס, עונש שלוש עשרה מלקות (כמניין "והוא רחום"), ומי שעשה פשעים חמורים כגון: גניבה וכל שכן גניבת כלי קודש ומכירתם, חילול שבת בפרהסיא, ניאוף וכו', הרי שהיה העבריין בחרם, דהיינו מנודה מהחברה, לא עומדים עמו בקשרי מסחר, אין עורכים לבניו ברית מילה בבית הכנסת, אין קוברים את קרוביו וכו', (וחרם זה כוחו יפה אף למי שלא קיבל עליו את הכרעת "בית הדין") ורק לאחר שהמוחרם הביע חרטה גמורה על מעשיו, בכתב או בעדים וקיבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזוב החטא ההוא, ואף קיבל על עצמו קנס מיוחד, או אז נערך "סדר התרת הנדר", על ידי הזקנים.
אם נתגלו חילוקי דעות בין בתי הכנסת השונים, נערכה אסיפה כללית גדולה, המונה ארבעה נציגים מכל בית כנסת, (מתוך שמונה הקהילות שהיו). ולאחר שמיעת הטענות ניתן פסק הדין בכתב, ועל כל נציג הייתה מוטלת האחריות לפרסמו, במוצאי שבת בבית הכנסת אליו הוא משתייך.

3. שירותי דת: כנהוג בכל תפוצות ישראל, נתנו שרותי דת מטעם בית הכנסת, כגון: מקום תפילה, עריכת חתונה, ברית מילה, שחיטה, שרותי קבורה, תלמוד תורה וכו'. ההכנסות לבית הכנסת התבססו על תרומות ממכירת המצוות של שבת וחג, עריכת "מי שברך", תשלום מיוחד לעריכת חתונה, תשלום מיוחד לעריכת חליצה, לעריכת גירושין, ועבור אישורים שונים ונדרים, כמו כן הכנסות מהרכוש המשותף: אדמות, חנויות ונכסים אחרים.
סוף דבר: בית הכנסת היווה, אמצעי המגשר והמאחד את כל בני הקהילה, די אם נאזכר שרק שם ניתן למצוא את כל תאריכי הלידה ולהבדיל של פטירה של כל יחיד בקהילה, וכן אילן יוחסין של המשפחה, ולמעשה בית הכנסת היה מעין ממשל מקומי נוסף על הממשל הכללי של הערי והמדינה.
(בהמשך יובא סיפורם של כל שמונת הקהילות שהיו במחוז קוצ'ין)